דיני הירושה עוסקים, בין היתר, בחלוקת עזבונו של אדם לאחר מותו, כשחוק הירושה תשכ"ה – 1965 הוא החוק הקובע בעניינים אלה.

בחוק נקבעו שני מסלולים לחלוקת הירושה, חלוקה על פי דין וחלוקה על פי צוואה. 
 

בחלוקה על פי דין קובע המחוקק את אופן חלוקת העיזבון והמנה שיקבל כל אחד מהיורשים. ההסדר שנקבע הוא על פי מעגלי קרבה של משפחתו למנוח. כך למשל, כשיש בן/בת זוג וילדים, ירש בן/בת הזוג מחצית מעזבונו של המנוח וילדיו יחלקו ביניהם בחלוקה שווה את החצי השני. 

כאשר החלוקה על פי דין אינה תואמת את רצון האדם, יש לערוך צוואה ולהביע בה את רצונו. 

​​

צוואה היא מסמך משפטי שבו האדם כאמור, קובע מי יהיו יורשיו, מה יקבל כל אחד מהם ואילו הוראות יישומו לאחר פטירתו. למעשה, באמצעות עריכת צוואה האדם שולט על אופן חלוקת רכושו ועזבונו, נותן ביטוי לערכיו ולרצונו האישי ומונע סכסוכים מיותרים בין בני משפחה.

​​

ישנן מספר סוגי צוואות שנקבעו בחוק הירושה.

בנוסף, ישנה אפשרות לבני זוג לערוך צוואה הדדית, בה יביעו בצורה הדדית את רצונם לחלוקת עזבונם לאחר פטירתם.  בני הזוג שעורכים צוואה הדדית, מסתמכים האחד על קביעת השני.

לצוואה ההדדית יתרונות אך גם מגבלות ולכן יש חשיבות להתייעצות מתאימה טרם עריכתה.  

​​

לאחר פטירת האדם, יש להגיש בקשה לרשם הירושה או לבית הדין הרבני לקבלת צו ירושה או צו לקיום הצוואה, על פי העניין. 
 

במקרים בהם מרגיש אדם נפגע מצו הירושה או מצו קיום הצוואה ביכולתו להתנגד לקיומם ולהגיש התנגדותו לבית המשפט המוסמך על מנת שידון ויברר את טענותיו  והתנגדותו. 

​

הניסיון מלמד שיש לבצע תכנון מקדים של ענייני הירושה וכן לבחון הסדרים משלימים, כגון עריכת הסכם ממון, ייפוי כח מתמשך, הקמת נאמנות. 

​